נתפסו על חם - האנשים של אבי דוביצקי צייד הפדופילים מדברים
רוצים להתנדב ? כנסו לעמוד של שאלות נפוצות ונסביר לכם איך. תמתינו בסבלנות לשובה יש לנו מאות פניות ומעט זמן.
גבריאל בן ה-18 היה קורבן להתעללות מינית ממושכת מצד המלמד החרדי, אבירם ויובל הם שני תלמידי תיכון שנתקלו ביותר מדי פדופילים ברשת, תמי ודינה הן אימהות חרדות שלא מצליחות לעצום עין בלילה. הכירו את ציידי הפדופילים של אבי דוביצקי שפועלים באשקלון. כל השמות בכתבה הם כמובן בדויים ונועדו לשמור על זהותם של הציידים.
למרות הרצון העז לעזוב ולהתרחק, הוא עדיין ממשיך לפעול ממקום מושבו בניו יורק, מנהל חמ"ל בתוך ביתו ומתדרך משם עשרות מתנדבים הפרושים בערים ברחבי הארץ. בדף הפייסבוק שלו הוא נוהג לשתף מדי יום סרטונים של תפיסת הפדופילים ומעדכן בכל קבוצות הווטסאפ על כאלה שמסכנים את הילדים שלנו. "איומים של תביעות לא מפחידים אותי, יותר מפחיד אותי שאחד מהאנשים שאני מצ'וטט איתם יצליח להגיע לאיזה ילד בטעות. תדעו שיש אנשים שצריך להודות להם, בעיקר הצעירים שמנדבים את הדמות שלהם כדי להפוך את החוויה של הפדופיל לכמה שיותר אמיתית כדי שנוכל לתפוס אותם על חם", הוא אומר.
גם באשקלון מפעיל דוביצקי כמה ציידים המפעילים את דף הפייסבוק 'נתפסו על חם' בו משודרים תוצאות הפעולות. הם מתכתבים עם הפדופילים תקופה ארוכה, מדברים בטלפון ולבסוף קובעים להיפגש. אל הפגישה מגיעים גם שוטרים ועוצרים את האיש רגעים אחדים לפני שהוא מספיק לפגוע בילד ולהחריב את נפשו. בכתבה הזאת נציג את סיפורם של כמה מהציידים.
גבריאל, בן 19
לגבריאל, תושב העיר, קשה מאוד לחשוף את סיפורו האישי, אבל הוא עושה את זה למען מטרה אחת: שלא ייפגעו עוד ילדים. "לי רצחו את הנפש, ואני מתמודד עם זה עד היום. אם יש ילד אחד שאני יכול להציל, אז אני את שלי עשיתי, מבחינתי זאת שליחות", הוא אומר.
בשנים האחרונות הוא עסוק בניסיון לשקם את חייו, ובעיקר את נפשו שנותרה מצולקת ומדממת בעקבות הפגיעה המינית הקשה שעבר בילדותו. הוא היה אז בן 12, בן למשפחה חרדית, והחל ללמוד אצל המורה הנערץ ביותר באזור, גבר בן 30, נשוי ואב לחמישה ילדים. "שמעתי עליו עוד הרבה לפני, כולם היללו אותו, וההורים שלי מאוד העריכו אותו. הוא היה סוג של עילוי, והבנתי שנפלה בחלקי הזכות להיות תלמיד שלו", מספר גבריאל.
גבריאל אחד המתנדבים מספר על הסיפור האישי שלו על הרב שניצל אותו מינית
זה התחיל בנגיעות, ליטופים ויחס מועדף והמשיך מהר מאוד לדברים שעד היום גבריאל מתקשה לדבר עליהם. זה היה בכל מקום, בבית הספר, בבית הכנסת, ברחוב ובכל הזדמנות שהוא רק מצא לנכון, וגבריאל שתק. "זאת קהילה מאוד מנותקת, לא היה לי מושג מה קורה לי בכלל. נכון שהיום יש יותר מודעות ומדברים יותר, אבל במקום שממנו אני בא זה לא היה ככה", הוא אומר.
מה חשבת שקורה?
"בהתחלה הרגשתי מאוד מוחמא, שאני זוכה לתשומת לב מיוחדת מאיש חשוב ונערץ כל כך. הוא היה נותן לי יחס מועדף, מתעניין בי באופן אישי ואמר תמיד שהוא מאוד מעריך אותי ורוצה לעזור לי. שמחתי, זה גרם לי להרגיש טוב. ואז התחילו הנגיעות והחיכוכים, תוך כדי שהוא מהלל אותי ומשבח. אחר כך זה כבר עלה שלב למעשים קשים. אופי הפגיעה הוא שולי בעיניי. נכון שאני עברתי דברים קשים, אבל חשוב להבין שכל פגיעה, אפילו הקטנה ביותר, משאירה חותם גדול מאוד ופוצעת את הנפש. לא היה לי איפה לבדוק מה קורה לי וגם לא מישהו לדבר איתו, אבל הבנתי שמשהו לא בסדר, לא הבנתי אז את חומרת הדברים".
הוא ביקש ממך לשמור את זה בסוד?
"כן, כל הזמן. הוא דיבר על כמה שאני חשוב לו ואיזה ילד מיוחד אני ושחשוב לשמור את זה בסוד, כדי שהחברים לא יקנאו בי וירצו גם. הוא אמר לי: 'רק אותך אני בוחר', כשבמקביל שמעתי בכל מקום ובעיקר מההורים שלי עד כמה מדובר באדם טוב ומוערך, אז שתקתי".
בהתחלה הוא עוד היה יכול לספור את המפגשים, בחלוף הזמן הפסיק לספור. זה קרה עשרות, אולי מאות פעמים, ובכל פעם זה הותיר חותם פיזי, אך בעיקר נפשי, כזה שפער בו חור והשאיר אותו מדמם. הוא זוכר מקרים שבהם היה מגיע המורה הנערץ אל ביתו, משוחח עם הוריו, ומיד לאחר מכן יוצא משם ופוגע בו. "אצלי בבית זה לא קרה, אבל ברגע שהוא יצא משם, הוא חיפש הזדמניות. בשלב מסוים ניסיתי להתרחק ולא לבוא איתו במגע בכלל, אבל זה היה בלתי אפשרי. מעבר לזה שהוא היה המורה שלי, הוא גם גר בשכנות והיה בן בית, ראיתי אותו בכל מקום", מספר גבריאל.
שנתיים וחצי הוא חי כך, מתייסר, מרגיש אשם, מתקשה להירדם בלילות וסובל מסיוטים, עד שהחליט לשים לזה סוף ודיבר עם ההורים. "הרגשתי שאני לא יכול לשתוק יותר, הייתי כל כך לא מודע שלא יכולתי להסביר אפילו מה הוא עשה לי. האמת גם לא רציתי, אמרתי רק שהוא נגע בי וזהו", הוא נזכר.
איך הגיבו ההורים?
"הם היו בהלם. לקח להם כמה ימים לעכל ולהבין שזה אמיתי. זה בן אדם שהם ממש העריצו, ומטבע הדברים זה מאוד לא קל. אחרי כמה ימים הם הלכו להגיש תלונה במשטרה, ואז גם אני הצטרפתי".
תשע שעות ישב גבריאל מול החוקר וגולל בפניו את מסכת הייסורים שעבר, ואת החוויה הזאת הוא זוכר עד היום כקשה מנשוא. "לא מצאתי את המילים, לא ידעתי להסביר, התביישתי, והיה מאוד קשה לשחזר את הכול", הוא אומר.
כמה ימים לאחר מכן המורה נעצר ובהמשך הוא הורשע ונגזר עליו עונש מאסר. במקביל התברר לגבריאל שהוא לא היה היחיד שנפל קורבן למעשיו, אבל הוא היחיד שהגיש תלונה. "כולם העדיפו לשתוק. בדיעבד לצערי אני יכול להבין את זה. עברתי חוויה מאוד קשה, אבל החקירה והמשפט והעדות שנתתי – זאת הייתה פשוט התעללות. עורך הדין שלו התעלל בי על דוכן העדים, זה לא משהו שכל אחד יכול לעבור אותו. במקביל נאלצתי לעזוב את בית הספר ואת הבית, עירוב של משטרה ומערכת המשפט לא מתקבל טוב ברחוב החרדי, ששם נהוג לסגור הכול בתוך הקהילה ובאמצעות הרבנים", מסביר גבריאל.
הוא עזב את הרחוב החרדי, אך עדיין מגדיר את עצמו דתי-חרדי. הוא מנהל קשר לא רציף עם הוריו ובשנים האחרונות עסוק בעיקר בלשקם את עצמו נפשית. כחלק מהליך השיקום הוא הציב לעצמו מטרה לעשות הכול כדי שאף ילד לא יעבור את מה שהוא עבר. לפני כשנה נחשף לפעילות של אבי דוביצקי ברשת, יצר עמו קשר וביקש להצטרף. עד כה הוא הביא למעצרם של שישה פדופילים באשקלון, מקצתם תושבי העיר, ואחרים הגיעו לעיר במיוחד כדי לפגוש את הקורבן. "אבי מתכתב איתם, ואנחנו מגיעים לנקודת המפגש, כשיש בידינו את כל הראיות ותמונה של החשוד. במקביל אנחנו מזמנים את המשטרה, והיא מגיעה ברגע שאנחנו מזהים את האיש ומזעיקים אותה. לאחר שהוא נעצר, מישהו מאיתנו הולך לתחנת המשטרה עם כל הניירת והחומר שאספנו ומגיש תלונה במשטרה", הוא מסביר על ההליך.
זה לא מפחיד?
"התחושה היא לא נעימה, לפעמים קצת מלחיצה. אתה פוחד שיחשפו אותך או שיעשו לך משהו, ובמקביל מאוד מקווה שהכול יעבוד כמו שצריך ושהמשטרה תגיע בזמן. בסופו של דבר, המטרה מבחינתי מקדשת את זה. לחשוב שעצרנו את האיש רגע לפני שהוא רומס נפש של עוד ילד – זה הסיפוק שלי".
מה אתה מרגיש כשאתה מגיע לנקודת המפגש ורואה אותם?
"זה מחריד. אני גם נחשף להתכתבויות ולשיחות הטלפון, וזה מגעיל אותי. קשה לי לעמוד לידם ולהסתכל עליהם ולדמיין לאיזו מטרה הם באו, אבל אני יוצא למשימה מבחינתי, וזה מה שחשוב".
יש מקרה שאתה זוכר במיוחד?
"כל מקרה כזה הוא מיוחד עבורי, כי הצלחתי למנוע פגיעה בעוד ילד. המקרים שיותר משפיעים עליי הם אלה שבמהלך החקירה מתברר שפגעו בילדים נוספים. אלה גם המקרים שעל בסיסם יכול להתגבש כתב אישום, ויש סיכוי גדול יותר שהפדופיל ייכנס בסופו של דבר למאסר".
אבל ברוב הפעמים זה מסתיים במעצר קצרצר לא יותר.
"תראי, זה נכון שיש תחושה שמחכים עד שילד ייפגע באמת, ורק אז אפשר לעשות עם זה משהו. כשאנחנו ניגשים לתחנת המשטרה יש לנו את כל מה שאפשר לאסוף – התכתבויות, שיחות טלפון, תמונות – לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין למה הוא הגיע לפגוש ילד בן 13, הם גם מגיעים עם ציוד רלוונטי וזה ברור, אבל למערכת המשפט בארץ זה לא מספיק. אנחנו עושים את המקסימום שאנחנו יכולים מהצד שלנו בתקווה שבחקירה יתגלו דברים נוספים, ואז זה יספיק. לצערי, כל הרשויות לא מתייחסות לזה כמו שצריך ונסגרים אלפי תיקים של פדופיליה מסיבות כאלה ואחרות. אני עברתי שבעה מדורי גיהינום מול כל גורם שנתקלתי בו במהלך הדרך. לא מתייחסים לזה ברצינות. אני גם רואה את היחס של השוטרים והחוקרים וזה מקומם. הם פשוט צריכים להבין שמדובר בתופעה רחבה, וזה יכול לקרות בכל בית. אם אותו שוטר, חוקר, עורך דין או שופט ידמיינו את הבן או הבת שלהם כקורבן, אולי משהו פה ישתנה".
איברם, עולה לי"ב פנה לאבי דוביצקי וביקש לצוד פדופילים באשקלון
אתה לא חושב שזה פוגע בהחלמה שלך?
"אני מאוד משתדל לא לקחת את זה אישית וללב, מנתק את הרגש ורואה רק את המטרה. אני עושה את זה כי זה הדבר הנכון מבחינתי, כדי להפוך את העולם הזה לטוב יותר. כיום אני יכול להגיד שהפגיעה הזאת הרסה לי את הנשמה מהיסוד, אני חי אותה יום-יום ואפילו בהלם מעצמי עד כמה הצלקות שהיא הותירה בי עמוקות. ולכן אני אעשה את הכול כדי להעלות את המודעות ולמנוע פגיעות של ילדים נוספים".
יש לך מסר להורים או לבני הנוער?
"לשניהם. אני רוצה לבקש מההורים להיות קשובים ולשים לב. ילדים שנפגעים לא תמיד מדברים, אבל תמיד ישדרו מסרים ללא מילים. לפעמים אפילו משפט שנראה סתמי וחסר חשיבות הוא קריאת מצוקה וצריך לשים לב לסימפטומים ונורות אדומות. לבני הנוער אני רוצה לומר שייזהרו ושידעו שתמיד יש מי שמקשיב, מחבק ומכוון. אל תשאירו את זה בבטן".
אבירם, בן 17, עולה לי"ב
לפני כשנה מצא את עצמו אבירם, אז בן 16, מצ'וטט עם גבר בן 50 באחת מהרשתות בחברתיות. בתוך כמה דקות הוא הבין שמשהו אינו כשורה ובמקום להתעלם ולהמשיך הלאה, כפי שעשה כמה פעמים בעבר, הוא החליט לשים לזה סוף. "הייתי חבר באתר שנועד לחבר בין אנשים מכל העולם. באחת הפעמים פנה אליי מישהו וראיתי שהמסך שלו שחור. שאלתי למה הוא לא פותח מצלמה, אז הוא פתח ומיד שאל: 'חרמן?' זאת לא הפעם הראשונה שדברים כאלה קורים, אבל הפעם החלטתי לזרום ולהבין מה קורה שם", הוא מספר. במשך חודש שלם התכתב אבירם עם האיש ודיבר איתו בטלפון. תוכן השיחות, ההתכתבויות והתמונות שהוא שלח לו לא השאירו מקום לספק, אבל הוא חיכה. "החלטתי שאעשה הכול כדי שיעצרו אותו אז המשכתי, כשבמקביל כל הזמן התחמקתי וחיפשתי תירוצים למה אני לא שולח תמונות שלי ומסרב להיפגש", הוא משחזר. לאחר שהרגיש שאסף מספיק מידע התייצב אבירם בתחנת המשטרה בלי לשתף את ההורים או את החברים שלו בנעשה. "התברר שבגלל שאני מתחת לגיל 18 אני לא יכול להגיש תלונה לבד, אז הגיעו שוטרים אלינו הביתה וזימנו אותי יחד עם אימא שלי. חצי שעה לפני שהם הגיעו עוד הספקתי לספר לה ולהכין אותה".
איך היא קיבלה את זה?
"היא לא אהבה את זה בכלל, אבל בסוף שכנעתי אותה וניגשנו למשטרה. פתחו תיק ולבסוף הוא קיבל חודש הרחקה ממני, זה הכול. זה קומם אותי: אז הוא מורחק ממני, אבל חופשי לפגוע בילדים אחרים? מה עשינו בזה?!".
זמן קצר לאחר מכן נתקל אבירם ברחבי הפייסבוק באבי דוביצקי והחליט להציע לו את עזרתו. "ראיתי שיש מישהו שעושה על בסיס קבוע את מה שאני עשיתי ופניתי אליו. סיפרתי קצת על עצמי ואמרתי שאני רוצה לעזור", הוא מספר. מאז כבר כמעט שנה שאבירם מסייע לדוביצקי, מנהל שיחות עם פדופילים, שבהן הוא מציג את עצמו כילד בן 13, קובע איתם נקודת מפגש ומביא למעצרם. למרות גילו הצעיר דוביצקי סומך עליו בעיניים עצומות ואומר שעם הזמן הוא יהפוך ל"מפכ"ל" של יחידת הציידים, כפי שהוא מכנה את זה.
מה עובר בראש בזמן התפיסה בשטח?
"זה מלחיץ, בהתחלה זה תחושה של חוסר אונים קצת, אבל היום אני כבר בטוח במה שאני עושה. המחשבה על מה שיכול לקרות שם אם זה באמת היה ילד בן 13 מחרידה אותי. אנחנו מגיעים, מזהים אותו ומזעיקים את המשטרה. בפעם הראשונה חשבתי שזה יהיה כמו בסרטים, שברגע שנזהה אותו יקפצו עליו עשרות שוטרים מהשיחים, ישימו עליו אזיקים ויכלאו אותו. היום כשאני נזכר בזה אני צוחק מהתמימות שלי".
למה תמימות?
"כי זה אפילו לא קרוב לתסריט שהיה לי בראש. הם בקושי עושים טובה שמגיעים ומתייחסים אלינו הרבה פעמים גם בזלזול ואומרים: 'עוד פעם דוביצקי', כאילו כבר התייאשו מאיתנו. המון פעמים שמעתי שאנחנו סתם מבזבזים את הזמן שלנו ושלהם, כי גם ככה בסוף לא עושים להם כלום".
חשוב לך לדעת מה עושים איתם בהמשך?
"בוודאי, זה הכי חשוב לי. אני מקבל מספר פנייה ויכול לעקוב אחרי ההליך באינטרנט, אז אני בודק. הרבה פעמים לצערי זה באמת מסתיים בלא כלום. פעמים אחרות תוך כדי חקירה ובדיקה מעמיקה החוקרים עולים על זה שהוא היה בקשר עם נערים נוספים וגם פגע בהם, אז מוגש כתב אישום. אגב, אם מוצאים שיש נערים כאלה, אנחנו אלה שמתקשרים אליהם ומשכנעים אותם להגיע ולהגיש תלונה".
מה אומרים ההורים והחברים?
"ההורים לא אוהבים את זה. אימא שלי רק לאחרונה התחילה לקבל את העניין, אחרי שהבינה קצת יותר טוב על מה מדובר. אני גם לא מספר ולא מדבר הרבה, שומר לעצמי. היא חוששת ודואגת, זה בסדר וזה טבעי. מבחינת החברים, יש ממש בודדים שיודעים, הם גם אלה שתמיד באים ומסייעים כשאני צריך. ברמה האישית, זה מאוד חשוב לי שאנשים כאלה לא ימשיכו לפגוע בילדים נוספים. לי הייתה מודעות וידעתי לשמור על עצמי ולהתרחק, אבל יש המון ילדים שנפגעים וצריך לשים לזה סוף".
יובל, בן 17, עולה לכיתה י"א
יובל גדל במשפחה חרדית, בן בכור לשבעה אחים. הוריו גרים בהתנחלות, ואת כל חייו הוא העביר בישיבות. בתקופה האחרונה הוא התרחק קצת ומעביר את רוב זמנו בבית סבו וסבתו באשקלון. המודעות לפדופיליה ועבירות מין תמיד הייתה שם. ההורים דיברו והזהירו וגם במסגרות שבהן למד תמיד התנהל שיח. הוא מעיד שעבר כמה הטרדות מיניות בגיל צעיר יותר מצד ילדים גדולים ממנו, אבל תמיד ידע לעצור את זה בזמן. "בכיתה ז' עברתי הטרדה מינית פיזית ומילולית. למזלי לא קרה שם משהו חמור, וזה לא השפיע עליי. אני חושב שידעתי לעצור את זה בגלל המודעות שהייתה לי והעובדה שאצלנו כל הזמן דיברו על זה. לא הייתה הסתרה, ולכן ידעתי איך להתמודד. גם בישיבה שבה הייתי היו מקרים כאלה, חמורים מאוד. מאלה ששומעים עליהם אחר כך בחדשות ובכלי התקשורת. הרגשתי שזה קיים בכל מקום ותמיד נמצא סביבי, ולא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים", הוא מסביר.
מה גורם לכל כך הרבה אנשים להצטרף לארגון נתפס עם חם ולעזור לאבי דוביצקי?
לפני כמה חודשים נחשף לפעילות של דוביצקי ומאז הוא צד איתו פדופילים. "קל מאוד למצוא פדופילים ברשת. מי שלא נער בגיל המתאים לא יכול אפילו להבין את זה. זה בכל מקום. אני לא צד אותם, חשוב לי להבהיר. אנחנו לגמרי פאסיביים בעניין הזה, לא יוצרים קשר ולא גורמים להם לפנות אלינו, לא משתפים פעולה אלא ההפך, אומרים שוב ושוב שאנחנו בסך הכול נערים בני 13", הוא מסביר.
מה גרם לך להצטרף?
"כשראיתי עד כמה התופעה הזאת רחבה הרגשתי שאני חייב. בעיניי זו עבודת קודש. אבי וכולם עושים את זה בהתנדבות, רק כדי שאולי יהיה פה קצת טוב יותר, וילדים והורים יוכלו לישון בשקט. יש לי גם שבעה אחים קטנים ואני מאוד מפחד עליהם, כל הזמן מזהיר אותם מפני הסכנות. למרות שיש תחושה שיש מודעות מאוד גדולה בעניין הזה היום, עדיין יש המון ילדים נפגעים, והגיע הזמן לעשות הכול כדי להפסיק את התופעה הזאת. לא הגיוני שאנשים חולים מסתובבים ברחבי הרשת והורסים חיים שלמים".
כמה זה דורש ממך ביום-יום?
"זה דורש לא מעט התעסקות וזמן, אבל אני שמח לבזבז את הזמן הזה בשביל המטרה החשובה הזאת. מבחינתי מדובר בפעילות שהיא מצילת חיים".
אחרי כל כך הרבה עבודה והשקעה אתה הרבה פעמים רואה שלא באמת עושים איתם משהו.
"כן, גם זה קורה וזה מתסכל. לצערי, אני גם נתקל בביקורת על הפעילות של אבי ושלנו, וזה מכעיס אותי נורא. בן אדם בן 50 מגיע עם חומר סיכה לפגוש ילד בן 13, אומר לו בטלפון שהוא רוצה לחדור לתוכו, ואז באים ואומרים לנו שזה לא מספיק. זה מספיק רק אחרי שהדבר הנורא הזה נעשה, אבל לצערי עבור אותו ילד זה כבר מאוחר מדי".
תמי בת 40, אם לארבעה
גם תמי נחשפה לפעילות של דוביצקי ברשתות החברתיות ומיד היה לה ברור שהיא בפנים. היא יצרה עמו קשר ומאז כבר קרוב לשנה שהיא אחת מהציידים. עשרות פעמים הגיעה לנקודת המפגש, ששם חיכה החשוד לקורבן שלו, התעמתה, חיכתה למשטרה וגם התייצבה בתחנה על מנת להגיש תלונה. לדבריה, בתקופה האחרונה חל שינוי מגמה בתחנת אשקלון, והציידים זוכים לשיתוף פעולה מלא. "אני מברכת על הרצינות שבה מתייחסים לתלונות ועל שיתוף הפעולה של מפקד התחנה והחוקרים. הם לא מקטינים ראש ומתייחסים במלוא הרצינות לתופעה בכלל ולכל מקרה לגופו בפרט", היא אומרת.
מה גרם לך להצטרף?
"אני רואה בזה שליחות למיגור התופעה האיומה הזאת של ניצול מזעזע של תמימות ילדים ונערים. חובתינו המוסרית כאזרחים לעשות כל מה שניתן כדי לשים לזה סוף ולסייע לרשויות".
איך את משלבת את הפעילות עם הבית, הילדים, העבודה?
"סדר עדיפויות והמון עזרה ותמיכה מהבעל. אני משכיבה ארבעה ילדים בשמונה במיטות ויוצאת לצוד סוטים ברחבי העיר, זה סוריאליסטי וכמעט בלתי נתפס. כיום הטיפול בילדים הוא כמובן בראש סדר העדיפויות, והפעילות ברחובות ממוקמת מיד אחר כך, כי אני רואה בזה ערך עליון".
זה הפך אותך לאימא חרדתית יותר?
"לא, אבל לאימא הרבה יותר מוטרדת ומודאגת, כלפי כלל הילדים ולאו דווקא הילדים הספציפיים שלי".
יש לך מסר להורים?
"להיות ערניים ולהגביל עד כמה שאפשר את השימוש בטלפונים ניידים ומחשבים. לילדים שלי אין טלפון ואין מחשב, כי אני מבינה עד כמה הסכנה הזאת גדולה. כמו שאני לא נותנת להם לחצות כביש לבד כי זה מסוכן, כאן הסכנה אולי אפילו גדולה יותר. אני קוראת להורים לבדוק ולחקור בשבע עיניים, בלי לחשוב פעמיים גם אם זה יוביל לריב או למשבר במערכת היחסים. לא לסמוך על שיקול הדעת של הילדים, כי הם רק ילדים. יש המון סוטים ברחבי הרשת שמחכים להם".
זה הסיוט של כל הורה, הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, שמישהו יבוא ויפגע בילדים שלו
דינה, 39, אם לשניים
"זה הסיוט של כל הורה, הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, שמישהו יבוא ויפגע בצורה כזאת בילדים שלי", מסבירה דינה את הסיבה שגרמה לה לקדם את הפעילות של דוביצקי, לסייע ולהעלות את המודעות. היא אימא לשניים, בן ובת בני 12 ו-11, ומוצאת את עצמה עוסקת ברוב שעות היום רק בדבר הזה. "יצרתי קשר עם אבי לפני קצת למעלה משנה ומאז אני עוזרת איפה שאני יכולה", היא מספרת. "העבודה שהוא עושה מדהימה בעיניי. בא בן אדם ומשקיע את כל הזמן שלו בניסיון להציל כמה שיותר ילדים. זאת לא העבודה שלו ולא הפרנסה שלו, והוא עושה את זה כל הזמן 7/24 ומשקיע את כל כולו".
נתקלת בתגובות שליליות על הפעילות הזאת?
"לצערי כן, וזה מרתיח אותי. במשטרה ברגע ששומעים שזה צייד של אבי כבר לא מתייחסים ברצינות והרבה פעמים מזלזלים. אנחנו מנסים לעצור את הפדופיל עוד לפני שהוא פוגע, כשהמטרה היא לשמור על הנפש של הילדים האלה".
היא עצמה עברה הטרדות מיניות כמה פעמים בחייה ולא עשתה עם זה דבר, היום היא מכה על חטא. "אני זוכרת שכשהייתי בת עשר גרנו בקומה רביעית בלי מעלית, כשבקומה השנייה גר בחור עם משפחתו. הוא נהג לארח אצלו חברים, שהיו בשנות ה-20 לחייהם. יום אחד ירדתי במדרגות, ואחד מהם תפס אותי, הצמיד אותי אליו, נישק אותי בכוח ונגע בי. השתתקתי, לא עשיתי עם זה כלום וברחתי משם. מעולם, אגב, לא סיפרתי את זה לאף אחד עד עכשיו. גם בתקופת הצבא הוטרדתי על ידי מישהו באוטובוס, אדם זר שהרשה לעצמו לגעת באיברים אינטימיים בזמן שנרדמתי, גם אז לא עשיתי כלום. היום אנחנו בתקופה אחרת, יש יותר מודעות, ולצערי יש גם יותר חולים שמסתובבים ברחובות, וצריך לעצור אותם".
הגעת גם לתפיסות?
"פיזית הגעתי לתפיסות פעמיים בלבד, רק כדי לראות מקרוב איך זה נעשה. בפעם הראשונה הגעתי עם הרכב שלי ופחדתי לצאת, עמדתי והסתכלתי עליו. זה היה סבא בן 60, שישב על חומת אבן וחיכה לילד בן 13 שקבע איתו. קיבלתי גם את כל החומר עליו, שיחות והודעות ופשוט נחרדתי".
אז התברר לך גם שאת מכירה אותו?
"בהתחלה לא קישרתי. ראיתי שהוא קצת מוכר לי בפנים, אבל לא ידעתי מאיפה. השבוע במקרה ראיתי אותו בחנות ליד הבית שלי, והתברר שהוא שכן שלי, מסתובב לו ככה חופשי, בין ילדים שיכולים להיות הקורבן הבא. הוא היה עם הבן שלו, צעיר בן 20 פלוס. באינסטינקט הראשוני רציתי לצעוק עליו ולשאול איך הוא מעז בכלל להראות את הפרצוף שלו. בסוף שתקתי, הרגשתי שזה לא נכון, בטח שלא ליד הילד שלו".
היו עוד מקרים שהכרת את הפדופיל?
"כן, במקרה השני מיד כשראיתי את התמונה זיהיתי שמדובר בבן של משפחה שאני מכירה מקרוב. ידעתי גם את סיפור הרקע ואת העובדה שמדובר במישהו עם הרבה בעיות. יש המון מקרים שבהם מדובר באנשים נורמטיביים, אבל במקרים אחרים מדובר באנשים מורכבים שמתמודדים עם המון קשיים ועבר קשה. זה כמובן לא אומר שהם צריכים לצאת לרחובות ולפצוע נפש של ילד, אבל הם צריכים טיפול. למה ילד בן 13 צריך ליפול קורבן ולשלם את המחיר של מישהו שלא טופל כראוי".
את משתפת גם סרטונים של המעצרים. היו מקרים שפנו אלייך וביקשו להסיר?
"המון. רק לאחרונה התקשרו אליי בני משפחה וביקשו שאוריד אז הורדתי. מדובר בסיטואציה מאוד מורכבת, והרבה פעמים אני לא יודעת איך לפעול. מצד אחד חשוב לי מאוד להזהיר ושכולם יראו שזה האדם ומדובר במישהו שהוא סכנה לציבור. מצד שני מאחורי כל אחד כזה עומדת משפחה, ילדים, הורים, אחים, והם הנפגעים העיקריים למרות שהם לא אשמים".
זה הפך אותך לאימא חרדתית יותר?
"תמיד הייתי חרדתית ועם האצבע על הדופק, אבל ללא ספק החשיפה לכל הדבר הזה לא הוסיפה לזה. הראש שלי עסוק כל הזמן במחשבות, אני בודקת כל דבר אלף פעם ומאוד דואגת להם. עם זאת, אני ממש משתדלת לשמור את זה לעצמי, לא להעמיס עליהם ולא להלחיץ אותם. אני כן מסבירה ומדברת המון, חשוב שיהיו מודעים".
